בתשעה עשר בפברואר דניאל התחיל ללכת.
הוא עשה כמה צעדים בודדים ונפל על הטוסיק. עודדתי ואמרתי לו ״קום דוני, תלך״ ואז הוא קם והתחיל ללכת בסלון במקביל לשולחן האוכל, תוך שהוא קרא ״אהההה״ ואילו אני קראתי ״יופי דוני!״ בפלצטים שהעירו את הכלבים החרשים שבבניין שלנו.
הוא עשה תשעה עשר צעדים רצופים ומפוארים. רק הוא ואני היינו ברגע הזה, שהספקתי גם לתפוס ולהנציח במצלמת הפלאפון שלי.

חודשיים וחצי אחרי, ואני יודעת שבקרוב נצטרך לקנות לו את סנדלי ה׳צעד ראשון׳ הראשונות שלו. מה שאומר שבקרוב ניפרד מהמנשא, ובאופן רשמי הוא יתחיל לעשות את צעדיו להתרחק ממני.

ימים ראשון, שלישי ושישי אלה הימים שאני מכניסה את שי ודניאל לגנים. בימים האלה אנחנו הולכים ברגל שלושתנו יחד: דניאל עליי במנשא עם הפנים כלפי חוץ אל הרחוב. אני נושאת על גבי את תרמיל העבודה שלי, שי אוחזת בידי ועל גבה היא סוחבת את תיק הגן של דניאל, בעוד תיק הגן שלה מחכה אצלי ברכב.
המסע הזה אורך עשרים דקות מרגע שאנחנו יוצאים מהבית, הולכים אל הגן של דניאל וחזרה לגן של שי, שנמצא מתחת לבניין שלנו, שם אני נפרדת ממנה בשער וממשיכה לעבודה. אלו הן העשרים דקות הטובות, הנעימות והגאות ביותר שיש לי בשנה האחרונה שלוש פעמים בשבוע.

תמיד אני מתעקשת ללכת איתם ברגל לגן, אלא אם יש גשם קיצוני במיוחד, המכונה גם ׳ראית איזה מבול?!׳. למזלי לא היו הרבה ימים כאלה השנה. בדרכנו בבוקר, דניאלי משעין על החזה שלי את ראשו המתוק עם השיער הספק שטני ספק ג׳ינג׳י החלק שלו, שלאחרונה מתעטר בקוקו כרבולת קטן. מדי פעם אני מרכינה את ראשי ומנשקת את הראש שלו, או מעסה לעומק את כף הרגל והקרסול שלו. הוא מצידו מקשקש לעצמו ומניף את ידיו לעברן של מכוניות ומשאיות נוסעות, בעוד שי ואני מקשקשות בינינו על היום-יום או שהיא לפעמים מאתגרת אותי בשאלות מורכבות יותר כמו מדוע כשאצלנו יום, אצל דודתה שגרה באמריקה יש לילה.

שמתי את דניאל במנשא, כבר מהשבועות הראשונים שלו על הכדור.
המנשא הזה שמשמש כאמצעי תחבורה ומחולל שינה לתינוקות ופעוטות, הוא גם מכונה קטנה שמרמה את הזמן. אומנם דניאלי כבר שמונה עשר חודשים מחוץ לרחם, אוכל כבר לבד, צוחק, משחק, עושה טובה, מקנח את אפו הקטן, מותח את ידו ומצביע לעבר חפץ אקראי ואומר ״את זה״, אבל עדיין אני יכולה לרתום אותו צמוד אליי, ולהעמיד פנים שחבל הטבור שקשר ביננו עוד לא נחתך באמת.

נעלי צעד ראשון נראות אולי כמוצר תמים למי שאין לו ילדים, או כהזדמנות מיתוגית שתכניס ארגזים של כסף למנהלי מותגי נעלי תינוקות. בפועל הן צינור קטן להעברת מסר פשוט מהיקום אל ההורים: ״תודה רבה לך על שירותי ההובלה של הילד. אנו מעריכים את מסירותך. מכאן ואילך הילד יתחיל לנהל את יחסיו עם המדרכה באופן עצמאי.״

האמת שזה לא רק דניאלי שגדל, או שי שבשנה הבאה תעלה לכיתה א׳, זו גם אני שחווה קפיצת גדילה. בעוד אצל שי ודניאל הקפיצות האלו הרבה יותר חינניות ופוטוגניות: חיוך עם שתי שיניים, צעד ראשון, כפית ביד ופרצוף מרוח בפסטה עם רוטב עגבניות, קוקו קטן, האופניים הראשונים, השן הראשונה שנופלת. אצלי הגדילה מלווה בכאבים פנימיים של שרירי הרגש שמבינים שיהיה עליהם ללמוד להרפות ולשחרר, מבלי להשתמש במשחת בנגיי.

ככל שאני מנסה להבין, אני מגלה שאימהות איננה פרידה ארוכה וממושכת, אלא אוסף של הרבה פרידות קטנות: מהבגד הראשון שכבר מתפוצץ על הבטן, הבקבוק (תודה לאל), החלפת המידה בחיתול, המילה המשובשת שכבר נאמרת נכון, המוצץ, מאחר הצהריים משותף שכבר לפעמים משותף בבתים אחרים של חברים מהגן, ומהמנשא שעוד מעט יהיה תלוי יותר מדי זמן בארון התיקים והמעילים שבכניסה לדירה, עד שאמכור אותו בקבוצת הווטצאפ העירונית לדברי יד שניה, כפיצוי אפילו לא חלקי, על הקרבה הפיזית שהייתה לי וכבר איננה.

ואולי הקרבה הזו לא באמת נעלמת אלא רק משנה צורה? הרי שאם את דניאל אני עוד נושאת עליי בבקרים, יש לי את שי שאוחזת בידי, (לפחות עד גיל תשע, כמו שהיא מבהירה לי מדי יום). האחיזה שלה מזכירה לי שגם אותה נשאתי עליי עד לא מזמן, והנה היא היום פחות צמודה לגוף שלי, אבל היא צמודה ללב למחשבות ולדאגות שלי. לפעמים אני נרדמת מחובקת איתה כשאני נשכבת לצידה במיטה ״רק לחמש דקות״ בערב כשהיא הולכת לישון, ומדי בוקר אני מתנפלת עליה בחיבוקים ונשיקות כשהיא מתעוררת.
יש לי את התזכורת היומיומית הזו ממנה, שהיא כאן לצידי ובזווית העין שלי, לפחות עד שהיא תתחיל לגלגל אליי עיניים ולטרוק את דלת חדרה.

האמת שאני לא רוצה למנוע מהם את ההתרחקות, אבל אני רוצה שיזכרו שהם יצאו מאיתנו, ושתמיד יש להם לאן לחזור.
אז בקרוב נלך לקנות לדניאלי סנדלי ׳צעד ראשון׳ בחנות השכונתית הוותיקה וחסרת המיתוג, שברחוב אוסישקין. נמדוד כמה זוגות ונבחר זוג שימצא חן בעינינו, ועוד זוג שפחות ימצא חן בעינינו, אבל כדאי שיהיה למקרה הצורך. דניאלי ימדוד את הסנדלים, ואולי הוא בהתחלה יתנדנד איתם מצד לצד כמו איש ענק ומגושם שזורק את רגליו לכל עבר, כמו שתמיד רואים בסדרות מצוירות. אולי הוא ייפול, ויקום, ושוב פעם ייפול ושוב פעם יקום. וקצת ילך, ולאט לאט יתחיל גם לרוץ. לפעמים הוא יתרחק ממני ולפעמים הוא ירוץ ישר אל ידיי, שכבר יתרוקנו מהמנשא, ויצטרכו ללמד אותי בפעם השנייה, ואותו בפעם הראשונה, שהן לא כאן רק כדי להחזיק.
הן כאן כדי להישאר פתוחות.