טורים אישיים.

כששולחים ספר להוצאת ספרים הוא נקרא ׳כתב עת׳.*בחודש נובמבר שלחתי את כתב העת שלי למספר הוצאות ספרים.חיפשתי את המעטפת המקצועית להפקת הספר שלי.יפעת היא הראשונה

ביום שבת האחרון שמתי לדניאל מוזיקה בסלון והתחלתי לרקוד, בתקווה שגם הוא יצטרף.לא עברו כמה דקות עד שהמציאות נחתה עליי.כלומר, אני נחתי.זאת אומרת, איך לומר

אחרי שנים שפחות או יותר הצלחתי להבין איך העולם הדיגיטלי עובד, אילו תוכנות אני צריכה, איך מחפשים מידע, איך כותבים תוכן, איך מתאימים אותו לכל

ביום ראשון האחרון היינו אמורים לצאת מטעם העבודה לסיור.ההנחיות היו פשוטות: מגיעים בבוקר כרגיל למשרד, וב-12:20 יוצאים לסיור.בנוסף, התבקשנו להגיע בבגדים נוחים ובנעליים סגורות. המושג

הטור הזה שאתם עומדים לקרוא הוא הטור העשירי שלי.זה אומר שבמשך עשרה שבועות רצופים אני יושבת לכתוב.אני חושבת, כותבת, מוחקת, שואלת את עצמי שאלות (הרבה

הטור הזה לא עוסק בחלוקת התפקידים בכל בית, אלא במילים שבחרנו כדי לתאר הורות כולה.

אחרי שלושה ימים של הרהורים וערעורים, הבנתי שאני שואלת את עצמי את השאלה הלא נכונה.
אולי במקום לשאול את עצמי לפני כל רכישה:
האם אני צריכה את זה?
אני צריכה לשאול:
האם הדבר הזה מקרב אותי לחיים שאני רוצה לבנות – או רק מרגיע אותי לרגע?

“תירגעי, תנשמי״ לחשתי לעצמי, והדמעות החלו לזלוג על הלחיים. ניסיתי להפעיל על עצמי את הכלים המוכרים: היגיון, פקודות קטנות, ניסיון לתפוס שליטה – אבל הגוף היה בשלו. ״הכל בסדר!״ ציוויתי, אבל לא ברור לי על מי; על עצמי, על הגוף שלי או על מישהי אחרת ששכבה לידי במיטה.

אז למה לכל הרוחות הקפדנו להתחיל כל ביקור בבריכה בשחיית עשרים בריכות ארוכות?
למה עשרים?
למה לא חיפינו אחד על השנייה?
למה לא סגרנו את זה בינינו בהבנה פשוטה ומוסכמת המכונה: “אמא לא צריכה לדעת”?

פעם, כשיצאנו מהבית, היינו צריכים לזכור שלושה דברים:
ארנק.
מפתח.
פלאפון.

התפקיד האמיתי שלו הוא רק להניח אותי שם, בחדר השקט, עם התאורה הברורה, ועם מיליון זוגות העיניים שבוחנות (אגב, כולן שלי) ומנתחות כל סנטימטר, קמט, וכפל.

בדומה לחדר הטיפולים, כל מה שנאמר באוטו נשאר באוטו.

בתמונה ניתן להתרשם מאישה זקופה ולא מזיעה, בבילוי זוגי ומשפחתי בעת ובעונה, בטבע, על עקבי סיכה אורתופדיים, עם יכולות אתלטיות סופר מרשימות, ויכולות קניה נבונה בדיוק במידה ובגזרה הנכונה.

ככל שאני מנסה להבין, אני מגלה שאימהות איננה פרידה ארוכה וממושכת, אלא אוסף של הרבה פרידות קטנות: