1. בדומה לחדר הטיפולים, כל מה שנאמר באוטו נשאר באוטו.
2. ואם בכל זאת משהו יוצא מן האוטו, זו המטופלת. לא האוטו.
3. באוטו אני יכולה לנצח בוויכוח לבד. זה לא אומר שהצד השני בהכרח יקבל את התוצאה. כמה ויכוחים מול אמא שלי ניצחתי ככה, בלי שהיה לה מה להוסיף.
4. באוטו אני התסריטאית, הבמאית והשחקנית היחידה. ועדיין, איכשהו, אני מוצאת את עצמי אומרת: “אבל חכה רגע, תקשיב עד הסוף.”
   הוא כנראה באמת יחכה ויקשיב עד הסוף.
   רק לא ברור מי.
5. מסתבר שאפשר להגיע ליעד, להחנות את האוטו, לדומם מנוע, ולומר:
   “מחר נמשיך את השיחה מאיפה שהפסקנו.”
6. באוטו ביקשתי העלאת שכר. אפילו דרשתי ועמדתי על כך, ואני נשבעת שהייתי כל כך משכנעת שגם כמעט אישרתי לי אותה.
   במציאות אמרתי שהשכר שלי חייב לעלות, וקיבלתי תוספת של כמה מאות שקלים.
   מבחינת מקום העבודה זו הייתה העלאה.
   מבחינתי זו הייתה השתתפות בארוחת ילדים של מקדונלד׳ס, בלי הצעצוע.
7. האוטו הוא מקום טוב לבדיקת חומרים. ככה גיליתי שלא כל שיחה שאני מנהלת עם עצמי, צריכה להתקיים במציאות.
   למשל, הייתה שיחה אחת שבה רתחתי מכעס עד כדי בכי. בשיחה הזאת הטחתי במטפלת הראשונה של הבת שלי שהיא מטפלת איומה, שהיא מקטרת על העבודה שהיא בעצמה בחרה בה, שאולי פעם אחת, כשאני אוספת את הבת שלי אחר הצהריים, היא יכולה גם להגיד עליה משהו טוב, שאין לי מושג מתי יצמחו לה שיניים, אז שתפסיק לשאול אותי “מה קורה עם זה?”, ושאם תינוקת בת שישה וחצי חודשים עושה קקי בחיתול בזמן ההרדמה ובוכה, מחליפים לה חיתול. גם אם ההרדמה מתארכת.
8. באוטו זה היה נאום חוצב להבות.
   במציאות זה הסתכם בוואטסאפ קצר: “החל ממחר אנחנו לא מביאים אותה יותר אלייך.”
   וזה הספיק.
   
9. עד אמצע גיל 33, לא מעט שיחות באוטו נפתחו בשאלה: “אבל למה אתה מתנהג כמו חתיכת מניאק?!”
10. כשהייתי בת 33 וחצי, ביום שישי בצהריים, האוטו היה עד לשיחה שבה וידאתי עם יוני שהוא לא יוצא עם מישהי, כדי שאוכל להזמין אותו לצאת איתי.
11. באותו יום שישי אחר הצהריים, אחרי שלא שאלתי אותו כלום כמו שתכננתי, ניהלתי עם עצמי באוטו שיחת משמעת: “איזו פחדנית את. אבל למה לא שאלת אותו? למה לא הזמנת אותו? ככה את מתכוונת לוותר עליו? כל כך בא לך על האפליקציות? כי אם כן, תגידי עכשיו, ואני מסדרת לך יופי טופי של חיים באפליקציות”.
12. פעמים רבות אמרתי באוטו את המילה ‘לא’ באופן מושלם: קר, רגוע, מדויק, חד, פשוט, לא מתנצל.
    בחיים עצמם אני צריכה עוד שלושה ימי עסקים.
13. האוטו הוא המקום שבו החלטתי להיפרד מגרסאות קודמות שלי:
    רעות המתנצלת, רעות שכותבת ״במידה שזה מסתדר לך״, רעות שמבטיחה לעשות את המיטב, למרות שהמיטב לא היטיב איתה.
    לא אחת שמעתי את עצמי אומרת: 
    “אני מפסיקה לחזור על הדפוס הזה של לרצות אנשים”,
    בערך באותה רצינות שבה אמרתי לעצמי:
    “ממחר אין יותר שוקולד חלב של ורד הגליל.”
    לפעמים זה עבד.
    כאמור, עדכוני גרסה מתקיימים פעם ברבעון.
14. האוטו היה שדה האימונים שלי.
    ובכל זאת, גם אחרי כל החזרות, גם אחרי כל הנאומים, גם אחרי כל הפעמים שבהן אמרתי את זה מושלם מול ההגה. בקרבות האמיתיים עדיין היה קשה.
15. לפעמים חזרתי באוטו על אותו המשפט שוב ושוב. בדיוק באותן המילים, בדיוק באותו הסדר, רק כדי שאצליח להאמין שאני ראויה, ושווה, ומוכשרת, וחכמה, וטובה, ושיקרו לי דברים טובים, ושהסוף שמח.
16. לפעמים חזרתי באוטו על אותו המשפט שוב ושוב. בדיוק באותן המילים, בדיוק באותו הסדר, רק כדי שאצליח להאמין שאני ראויה, ושווה, ומוכשרת, וחכמה, וטובה, ושיקרו לי דברים טובים, ושהסוף שמח.

כן. שוב. ככה זה עובד.