קניתי לעצמי ביקיני מנומר באונליין.

אני כותבת את המשפט הזה, ועדיין לא מאמינה שאני כותבת את המשפט הזה. אז אני רק אצבוט את עצמי רגע, ואכתוב את המשפט הזה שוב.  קניתי לעצמי ביקיני מנומר באונליין.

קניית בגדים באונליין בכלל, ובגד ים בפרט, זו המצאה מעולה:
אין את החלק של להידחס לתא מדידה קלסטרופובי,
אין וילון כבד ומאובק שילטף אותי מדי פעם באופן מחשיד בגב, וזה עוד במקרה הטוב.
אין תאורה לא מחמיאה,
אין מוכרת שמאיימת לפתוח לי את הוילון תוך שהיא צועקת “את מסתדרת שם? להביא לך מידה?” בזמן שאני מתלבטת אם לברוח יחפה או להוסיף גם כפכפים וחלוק.

במילים אחרות, האונליין מאפשר לי לקנות גרסה של עצמי בלי לפגוש אותה בחמישה ימי עסקים הקרובים.

אבל למה דווקא ביקיני מנומר?
אם כבר לקנות ביקיני, עדיף כבר שחור. סולידי. כזה שמתאמץ לא להפריע לנוף.
יש משהו קצת חצוף בביקיני מנומר. הוא לא יודע ללחוש.
הוא ממש ההפך הטקסטילי מ “אני אניח את עצמי בצד ולא אפריע.”
להפך, הוא זוקף את עצמו בגאון ומכריז “הגעתי. אני פה. תכבדו את הדרמה.”

הפעם האחרונה שלבשתי ביקיני הייתה באוקטובר 2019 בחגיגות יום ההולדת ה-35 שלי.
חגגנו בסוויטה של מלון ‘בראשית’ – זו שבריכת האינפיניטי שלה פונה אל המכתש, וכל מיני יעלים מגיעים כדי להציץ.

מאז אני עברתי, וכולנו עברנו, אי אלו אירועים: הריון, ביקור בארה”ב, סגרים, לידה, מלחמה, מבצע שאינו מלחמה, שלוש מערכות בחירות, שבעה באוקטובר, עוד הריון, טילים מאיראן, כטב”מים מאיראן – אלה שבסוף רק נשלחו ועד היום מחכים בדואר כמו חבילות של SHEIN, עוד לידה, עוד שתי מלחמות עם שמות של מצבי צבירה של אריות, והגענו עד הלום.
אבל בלי ביקיני. כאילו מלכתחילה הוא היה רעיון של מישהי אחרת.
אני מניחה שיש בגדים שנשארים בארון, ויש כאלה שפשוט נשארים מאחור.

בהתחלה מקומו של הביקיני היה במגירה בארון, ומתישהו במהלך השנים האלו הוא איכשהו התגנב החוצה, ומאז נעלמו עקבותיו. ממש כמו חברת ילדות טובה שבאמצע החיים מחליטים לשחרר, כי את פתאום שואלת את עצמך מה לך ולה?
במקרה שלי ושל הביקיני אני לא בטוחה אם זו אני ששחררתי אותו, או שזה הוא שפטר את עצמו מנוכחותי.

יש גם רגע מוזר כזה, אחרי שהחבילה מגיעה ולפני שפותחים אותה.
היא מונחת שם על המיטה, תמימה לגמרי, כאילו אין לה מושג לאיזו זירת פשע היא כרגע נקלעה; שקית פלסטיק, מדבקת משלוח, שם הרחוב שלי, וכל הדרמה האנושית מקופלת בפנים במידה M. או L. או במידה שקיוויתי שהיא אני.
פתחתי אותה בזהירות של מי שמנטרלת פצצה. קודם את השקית, אחר כך הנייר הדק והמרשרש, ואז הוא הופיע: בשני חלקים, מנומר, כל כך בטוח בעצמו. כאילו יש לו אג’נדה ברורה משלו.
ואני, שבסך הכול הזמנתי בגד ים, מצאתי את עצמי עומדת מול פיסת בד שמסתכלת עליי ואומרת לי בטון מאנפף של פקאצה שמגלגלת עיניים מעל מסטיק: “אוקיי. זו את שהזמנת אותי. אז אל תעשי כאילו אני הבעיה.”

כי בסוף גם בלי תא מדידה – יש מדידה.
היא פשוט לא מתרחשת בחנות בקניון, אלא בחדר השינה שלי. לבד. מול מראה.
לכאורה יש שקט, אבל המחשבות צורחות עליי כל כך חזק, עד שאני ממש יכולה להרגיש אותן חובטות בי.
איך הן מעזות לצרוח ככה? הרי אני זו שבחרתי, הכנסתי לעגלה והשלמתי את הרכישה מרצוני החופשי. 

בניגוד לדעה הרווחת, בגד ים, וביקיני בפרט, הוא לא מנתח.
הוא לא מאריך את הרגליים, ולא מקצר את התחת.
הוא גם לא מחטב. רוצה להתחטב? תעשי פילאטיס קיר, או פילאטיס קוריאני. או תשחקי פינג-פונג.
הוא גם לא אוסף את הבטן, לא מרים את החזה ולא את המורל. לא האישי ולא הלאומי.
הוא לא שואב שומן, ולא מטשטש את סימני החיים.
הוא לא עושה אף אחד מהדברים האלה.
תתעוררו, תסתכלו למציאות בעיניים, תהיו כנים ותשאלו את עצמכם:
מי לכל הרוחות נתן לפיסת בד מבוססת לייקרה וגומי כל כך הרבה תחומי אחריות?

התפקיד האמיתי שלו הוא רק להניח אותי שם, בחדר השקט, עם התאורה הברורה, ועם מיליון זוגות העיניים שבוחנות (אגב, כולן שלי) ומנתחות כל סנטימטר, קמט, וכפל.
ואז, הן מתחילות לאסוף הימורים.
הן לא מהמרות האם יש לי אומץ ללבוש את בגד הים.
אלא האם יש לי אומץ להשאיר אותו אצלי.
לא להחזיר.
לא לתרום.
לא להעביר הלאה למישהי שאולי תדע מה עושים עם דבר כזה.

אחרי שהתאוששתי מבליל הצרחות, מצאתי את עצמי יושבת על המיטה מול המראה ושואלת את עצמי ‘טוב, אז מה אני עושה איתו עכשיו?’
אולי כדאי להחזיר אותו?
אולי לשמור אותו אצלי, עד שתבוא גרסה אחרת שלי שהוא יתאים לה?
בעצם אני אמורה לשמור אותו, אבל עם הבטחה לעצמי שיבוא יום אחד ו…

אולי כל הזמן הזה חיכיתי להיות מוכנה באיזו צורה מסוימת,
במקום לבדוק מה יקרה אם אני פשוט אגיע כמו שאני, ושהביקיני יתמודד בעצמו.

מה שמצחיק זה שקיימת מדיניות החזרה לביקיני.
כאילו הבעיה היא בכלל לוגיסטית. דיטיילס. כל הסיפור יכול להיפתר במדבקת תגוביינא, אריזה מקורית, ושליח שיאסוף ממני את מה שלא הסתדר.
אבל מה בדיוק אני מחזירה? את בגד הים? את האישה שדמיינתי שאני כשקניתי אותו? את האישה שהייתה מספיק אמיצה – כן, אמיצה, ולא רק אימפולסיבית שנכנעה למבצע שווה – מול מסך עם כרטיס אשראי ביד?

כי זה לא הביקיני שבאמת קניתי.
כלומר זה כן הביקיני, והוא מנומר – אין דרך להתחמק מזה, במיוחד שיש פירוט אשראי.
אבל מה שבאמת רכשתי בין ה”הוסף לעגלה” לכפתור הירוק עם המילה “לתשלום” זו אפשרות.
אפשרות קטנה לבדוק מה יקרה אם הפעם אני לא אסוג מיד.
אולי הפעם אני לא אפסול לפני שמישהו אחר בכלל יספיק להסתכל.
אולי אני לא אצטרך להכריע ביני לבין הפרינט הכריזמטי – מי מגוחך יותר.
אולי אני אבחר הפעם להשאיר אותו במגירה. בינתיים.
ואולי מדי פעם אפתח אותה, ואשמע אותו שואל אותי:
“נו?”