אחרי שנים שפחות או יותר הצלחתי להבין איך העולם הדיגיטלי עובד, אילו תוכנות אני צריכה, איך מחפשים מידע, איך כותבים תוכן, איך מתאימים אותו לכל אחת מהפלטפורמות ומשגרים לקהל, הגיע ה-AI וגרם לי להבין שכל מה שלמדתי ועשיתי עד עכשיו, אפילו לא גירד את המבוא לא’- ב’. 

*

הרשתות מציפות במודעות לקורסים ובמדריכים שמסבירים לי אילו כלים אני צריכה להכיר.
איפה אני צריכה להתחיל, במה להמשיך, ומדוע עליי להפסיק להשתמש מיד בכל מה שעבד מצוין עד יום שני האחרון.
אני מוזמנת לוובינרים, אני מוזמנת לקבוצות ווטצאפ, אני מוזמנת להשאיר את המייל ולקבל את המדריך החינמי – זה שכל האנשים הכי בכירים בעולם עושים הכל כדי שלא יתגלגל לידיים שלי.

*

כל מומחי ה-AI  שפנו אליי ברשת כבר ניסו הכל, עשו את כל הטעויות האפשריות, והם אספו את כל הניסיונות והטעויות שלהם, הסיקו מסקנות ואיגדו אותן לשיטת חמשת השלבים שעובדת. 
והיא באמת עובדת לכל הלקוחות שלהם שמתפוצצים עכשיו מעוד לקוחות, וצפיות, וכסף.
כולם אומרים שלא באמת סיפרו לי את האמת.

*

וזה עוד לפני שהגעתי לכלים עצמם.
בשלב הזה השימוש שלי בבינה מלאכותית הוא נקודתי, ביחס לכל מה שאומרים לי שהיא כבר יודעת לבנות, לנהל ולהפעיל.
היא לא חוסכת לי כסף, והלימוד שלה ממש לא חוסך לי זמן.
כרגע אני בעיקר לומדת על כל הדרכים שבהן אני עדיין לא מנצלת את הבינה המלאכותית.

*

עשיתי מעשה, שבעיניי הוא אחראי, ונרשמתי לקורס דיגיטלי.
כלומר, לעוד קורס דיגיטלי.
ואז גיליתי שכדי להיות מסוגלת להתחיל ליישם את מה שאני עומדת ללמוד בקורס אני צריכה לשלם ולהתקין.
אז ביטלתי מנוי לבינה אחת, כדי לשלם על בינה אחרת.
אחרי ששילמתי והתקנתי, והתחלתי את הקורס, הבנתי שאני צריכה מבוא לקורס.
אז נרשמתי לוובינר המקדים לקורס, אחרי שהקורס נגמר.
ואיכשהו הוובינרים תמיד מתקיימים בזמנים הכי לא נוחים: או באמצע שבוע בשעות הבוקר כשאני בעבודה, או בשעות הערב המוקדמות כשבדיוק מאכילים ומקלחים, או בזמן כל פעילות אחרת שלא מאפשרת לי לשבת מול מסך וללמוד איך להשתמש ב-AI כדי לפנות לעצמי זמן.

*

אז החלטתי שאצפה בהקלטה.
אבל אני צריכה לפנות זמן לצפות בהקלטה של הוובינר שילמד אותי איך להתכונן לקורס שאמור ללמד אותי איך לחסוך זמן בעזרת AI.

ואם לסכם עד כה – הבינה המלאכותית לא חסכה לי אפילו דקה.
מה שכן – יש לי תיקייה מסודרת עם שלושה קישורים, שתי הקלטות, חוברת עבודה, ורשימת משימות שאני מזינה אותה ממש בעצמי ליומן שלי, ולא שולחת הודעה אקראית לסוכן שאין לי, כדי שיזין את המשימות ליומן במקומי.

*

הבעיה במהפכה הזו היא שהיא לא מציעה רק ידע, אלא היא כל הזמן מזינה תחושת חוסר.
לא משנה כמה אני אלמד, תמיד תהיה הכרזה על פיצ’ר או על מודלים חדשים, או שמחליטים לסגור מודלים שהספקתי להכיר רק לפני כמה ימים.
העולם המלאכותי הזה מתייחס לכל עצירה כאל פיגור.
הבטיחו לנו טכנולוגיה שתחסוך לנו זמן.
במקום זה בנו תעשייה שלמה שגורמת לנו להרגיש שאין לנו אפילו דקה להתעכב כדי להבין אותה.

*

אני נכנסתי לעולמות הדיגיטל לפני יותר מחמש-עשרה שנים.
במהלך כל השנים האלה למדתי, הרחבתי, הסתגלתי, הייתי מהראשונים שעבדו על מערכות פרסום שבאותם ימים עוד נחשבו לפורצות דרך.
כל פעם שהודיעו שהאלגוריתם השתנה – השתניתי יחד איתו.
עבדתי במקומות עבודה שרצו שאביא את העתיד, אבל ביקשו שאלמד אותו בזמני הפנוי ועל חשבוני.
ולא התנגדתי. להפך.
לקחתי קורסים נוספים שהגדילו את ארגז הכלים שלי, ופתחו בפניי נקודות מבט חדשות.
השקעתי כדי להתפתח ולהתמקצע וגם כדי להישאר רלוונטית, ולהיות מסוגלת לתת מענה מקצועי ומעמיק כמה שאפשר, או לפחות הרבה יותר מהסטנדרט.

העניין הוא שבשלב מסוים ציפיתי להרגיש שהניסיון שצברתי הביא אותי סוף סוף לנחלה וסיפק לי בסיס יציב,
ולא כרטיס כניסה לעוד קורס.

*

בנוסף הסטטוס המשפחתי שלי השתנה.
אם פעם יכולתי לקחת ערב, סופשבוע, או תקופה מוגדרת כדי להעמיק במשהו,
הרי שהיום הזמן הזה לא נלקח מתוך חלל ריק.
הוא נלקח מהמשפחה, מהילדים, מהזוגיות, מהמנוחה, מהכתיבה,
ומהחיים עצמם שמלאים בכביסות, מקלחות וקופסאות אוכל לגן.
ושום טכניקה של ניהול זמן נכון  לא תפתור את הבעיה הזו.

*

אני מרגישה את הפער הזה במיוחד כשאני מסתכלת על אישה אחת שאני עוקבת אחריה.
היא עובדת, לומדת, מנסה, טועה וממשיכה.
החריצות שלה נראית אמיתית. הרעב שלה כל כך מרשים.
ובדיוק בגלל זה, הוא מעורר בי קנאה.
ואני מקנאה בה, ובו זמנית מזכירה לעצמי שזה המקצוע שלה.
אצלה ההתנסות היא העבודה. אצלי ההתנסות מתחילה אחרי שסיימתי לעבוד.
*

והיא לא היחידה.
כי גם כשאני מתקדמת וחושבת שאני קצת משתכללת, תמיד יגיע האלגוריתם וידאג להראות לי שאנשים כבר בנו אתר, ואפליקציה, ומערכת ניהול שלמה, ורובוט שנראה כמוהם ונשמע בדיוק כמוהם ושואב את האבק לא כמוהם. יותר טוב מהם.

*

ואולי זה הדבר שהכי קשה לי להודות בו:
אני לא רק מוצפת ועייפה מללמוד. אני עייפה מלהרגיש מתחילה בתחום שאני כבר ותיקה.
אחרי יותר מחמש-עשרה שנים במקצוע, הייתי רוצה שהניסיון שצברתי יאפשר לי להתקדם, להוביל, לקבל החלטות ולסמוך על עצמי.
לא בהכרח לדעת הכל, אבל להרגיש שאני כבר לא עומדת בכניסה לחדר ומנסה לפענח באיזו שפה מדברים בו.
*

במקום זה, בכל פעם שמישהו מדבר על כלי חדש, אני מרגישה כמו התלמידה שמנסה להסתיר את העובדה שלא הכינה את שיעורי הבית, ומתפללת שהמורה לא תפנה אליה.
*

ולפעמים אני מצליחה לזהות איזה קול קטן, שלוחש לי לעצור לרגע.
הוא מזכיר לי שאני לא מתחילה מחדש, אלא רק לומדת עוד כלי מתוך כל מה שאני כבר יודעת.
אני עדיין יודעת לזהות מתי מסר עובר ומתי הוא כללי מדי כמו פרסומת לגבינה צהובה.
אני מבינה מי מקבל את המסר.
אני יודעת לשאול את השאלות שאף כלי לא שאל לפני.
ואני בעיקר יודעת מתי התוצאה שקיבלתי פשוט לא טובה מספיק.

אני לא צריכה להכיר כל כלי, לצפות בכל וובינר, ולעלות על כל רכבת שיוצאת מהתחנה.
ממילא מחר תצא רכבת חדשה.
אולי אזור הנוחות הוא לא המקום שבו ההתפתחות עוצרת,
אלא המקום שבו הניסיון עוזר לנו להחליט אחרי מה לא לרוץ.

בינתיים אצפה בהקלטה משבוע שעבר.
ברגע שאמצא את הזמן.