ביום שבת האחרון שמתי לדניאל מוזיקה בסלון והתחלתי לרקוד, בתקווה שגם הוא יצטרף.
לא עברו כמה דקות עד שהמציאות נחתה עליי.
כלומר, אני נחתי.
זאת אומרת, איך לומר את זה בעדינות – לא ממש התרוממתי.
*

קפצתי במקום עם הידיים מצד לצד, כאילו שושה בעצמה לימדה אותי לרקוד בקלאב מד.
אחר כך ניסיתי לחצות את הסלון לאורכו בדילוגים, כמו שעושים עם ילד קטן כשרוצים להראות לו כמה זה כיף לרקוד ולהשתטות.
אלא שפתאום הרגשתי שלנתק את שתי כפות הרגליים מהרצפה בו-זמנית זה כבר לא פעולה טבעית,
אלא אירוע שדורש ריכוז, תנופה ואולי גם הודעה מוקדמת לשכנה מלמטה.
*

זה לא שלא התרוממתי בכלל.
בכל אופן הייתי די בטוחה שניתרתי לגובה.
אבל מבט חטוף אל המראה שבארון הכניסה לדירה, שיקף לי עד כמה הקפיצה שלי נמוכה, מסורבלת ובעיקר קרובה לרצפה.
ההשתקפות שלי הכבידה עליי פתאום.
הגוף שלי כבר ידע משהו שאני לא ידעתי עד ליום שבת אחר הצהריים:
כוח המשיכה ואני מנהלים קשר רציני ומחייב יותר מבעבר.
*

וזה לא הסתדר לי.
ולא רק שזה לא הסתדר לי.
זה עדיין לא מסתדר לי.
אני, שרקדתי ופיזזתי באינספור מסיבות, מועדונים והופעות,
עשיתי פעילות אירובית מגוונת שישה ימים בשבוע,
רצתי מרתון שלם – פור גאד סייק. עליתי בעליות, החזקתי קצב, המשכתי גם כשהיה קשה.
בעיקר כי גיליתי שאי אפשר לרוץ מרתון ולבכות בו זמנית. פשוט אי אפשר לנשום.
*

פעם לא הייתי צריכה לחשוב לפני שקפצתי. פשוט קפצתי.
ועכשיו אני מגלה שהגוף שלי בקושי מתנתק מהרצפה.
כלומר הוא מתנתק, אבל לא מספיק כדי שיהיה אפשר לקרוא לזה קפיצה מבלי להרגיש שאני מגזימה בתיאור.
*

אבל אז עשיתי את המעשה הנורא, וניסיתי שוב לקפוץ מקרוב, מול המראה – רק כדי להוכיח שהיא משקרת.
אבל המראה לא שיתפה פעולה.
*

ובעיקר הכעיס אותי שהגוף לא עדכן אותי.
הרי הוא ואני גרים יחד כבר קרוב לארבעים ושתיים שנים.
המינימום שהוא יכול היה לעשות הוא לעדכן אותי לפני שהוא הופך קפיצה פשוטה לפעולה שדורשת חימום, זינוק, וביקור אצל האורתופד.
*

באותו רגע הבנתי שהגוף שלי הוא כבר לא הגוף שאני מכירה. היכולות שלו השתנו.
וזה לא שקרה משהו דרמטי ביום אחד.
זה פשוט שהודעת המערכת שאומרת: "שלום רעות, רצינו לעדכן אותך שקפיצות ודילוגים כבר אינן חלק מחבילת הבסיס שלך" כנראה נבלעה בספאם.
*

ולא די בכך, פתאום ראיתי את העתיד שלי, והוא לא היה ורוד.
אני עומדת להיות ה"דודה" ברחבת הריקודים.
זו שעומדת במקום ומניעה את עצמה מקו המותניים ומעלה.
מעט אגן, קצת כתפיים, והרבה תנועות ידיים שנראות כאילו הן מכוונות מטוסים לנחיתה.
עד היום הסתכלתי על ה"דודות" האלו וחשבתי שמדובר בבחירה סגנונית.
עכשיו אני מבינה שזה שילוב בין יכולות לבין אסטרטגיה לשמירה על המפרקים.
*

אלא שבראש שלי אני עדיין אדם שרץ.
לא כרגע, לא עם תכנית אימונים מסודרת, ובלי נעליים חדשות ובגדים שמנדפים זיעה ושאר ירקות.
אבל באופן עקרוני, אם רק אחליט, אני עדיין מסוגלת לרוץ לפחות עשרים דקות ברציפות.

זה חלק מהמידע שאני יודעת על עצמי.
בדיוק כמו שאני יודעת שאני כותבת ביד ימין, אוהבת פירה חלבי ומנהלת עם עצמי שיחות באוטו.
איפשהו בעובדות הבסיסיות על עצמי יש גם סעיף: הגוף שלי מסוגל לרוץ, לקפוץ, לדלג ולהחזיק מעמד.
העובדה שלא בדקתי את הסעיף הזה הרבה זמן לא גרמה לי לחשוב שאולי כדאי לעדכן אותו.
*

מבחינתי, כל השנים שבהן רצתי, התאמנתי ורקדתי נשמרו באיזה חשבון חיסכון גופני צדדי,
וכשאזדקק להן פשוט אמשוך מהחשבון.
לא העליתי בדעתי שיש גם דמי ניהול.
או שהחשבון נסגר מחוסר פעילות.
*

ברור שידעתי שהגוף שלי נראה אחרת.
בכל זאת עברתי שני הריונות ושתי לידות,
התבגרתי, התאמנתי פחות, ישנתי פחות,
ויש תקופות שבהן הפעילות האירובית העיקרית שלי היא לרדוף אחרי ילד שמחזיק טוש פתוח, ואחר כך אחרי הכלב שיחזיר את הצעצוע של הילד.
*

ראיתי את השינוי בבגדים, בתמונות, במראה.
אבל לראות שינוי בצורה של הגוף זה דבר אחד.
לגלות שינוי ביכולת שלו זה כבר משהו אחר לגמרי.
כי מידה אפשר להחליף.
אפשר לפתוח את הריץ׳ רץ׳ במכנסיים אחרי ארוחה.
תמונה אפשר למחוק, לפלטר, או פשוט לתת לה להיבלע עם יתר התמונות בגלריה.

אבל כשאת נותנת לגוף הוראה לקפוץ,
והוא מחזיר לך תנועה שנראית כאילו רק הברכיים קיבלו את ההוראה,
אי אפשר להאשים את התאורה.
*

אני זוכרת היטב את הגאווה ואת הגוף השבור כשחציתי את קו הסיום של המרתון.
אני יכולה להזכיר לעצמי את תחושת ההיי אחרי שעות של ריקודים במועדון, עד אור הבוקר.

אבל לזיכרון אין מסת שריר.
ונוסטלגיה היא לא שייק חלבון.
*

זה שפעם יכולתי לעשות משהו לא אומר שקיבלתי אליו מנוי לכל החיים.
וזה כבר די מאכזב, כי הגוף שלי לא זוכר לי חסר נעורים, ולא מכבד ותק או ניסיון.
*

ובכל זאת אני עדיין לא מוכנה לוותר על הקפיצה.
לא משום שאני חייבת לחזור להיות מי שהייתי בגיל עשרים וחמש,
אלא מפני שאני רוצה שהגוף שנמצא איתי עכשיו יהיה ממש חלק מהחיים שלי,
ולא רק יישא אותי ממטלה למטלה.
*

אני רוצה לרקוד עם הילדים שלי בסלון בלי לחשב את טווח התנועה,
ובלי לשלוח הודעת התנצלות מוקדמת בקבוצת הווטצאפ של השכנים בבניין.
*


ועדיין, ככל שאני חושבת על אותה ״דודה״ ברחבת הריקודים, אני מבינה שאולי מיהרתי לזלזל בה.
היא כבר לא מנתרת ושומרת בקנאות על הרדיוס  הקטן שבו היא מתנועעת מקו המותניים ומעלה.
אבל היא עדיין על הרגליים.
עדיין ברחבה.
ושמישהי אחרת תשב ליד השולחן ותשמור על התיקים של כולן.