לפני מספר שבועות, באחת השבתות, אחותי סיפרה לאמא שלנו ולי שיש לה חברה שבעלה הוא אבא מעורב.
עוד לפני שהיא המשיכה את הספור, קטעתי אותה ואמרתי שאחד הביטויים שאני לא מסוגלת לשמוע זה "אבא מעורב״.
זה תמיד מרגיש לי כמו ביטוח צד ג'. כמו קריאה ל'שגריר' במקרה חירום.
בכלל מה זה אומר ״מעורב״? האם זה שילוב של האסקי סיבירי עם פקינז ביחד? (שזה שילוב יפה, אבל עם אופי לא מדהים- האמינו לי).
אחותי ואמא שלי  הסכימו ביניהן ואמרו לי פה אחד "את צודקת, אבל ככה זה", ומיד אחר כך אחותי המשיכה לספר את הסיפור על זוג החברים שלה.

אם אני אשאל מה זה אומר "אבא מעורב", אני  כנראה אקבל תשובות כמו:
אבא מעורב יודע איך קוראים לצוות הגן ולצוות הצהרון, כולל המחליפות ומי שייכת לאיזה צוות.
אבא מעורב זה אבא שיודע שמחר צריך לשלוח את הילד למסגרת בחולצה לבנה, כי הוא גם חלק מהקבוצת ווטצאפ הכיתתית וגם ער למתרחש בה.
אבא מעורב אוסף את הילדים מהמסגרות לפחות יום אחד בשבוע, ובאותו היום הוא גם דואג לפזר ולאסוף אותם מהחוגים.
אבא מעורב הולך לאספת הורים‎ של גן חובה ב-29 באוגוסט, בשעה 20:00 בערב, למרות שהגן הוא אותו הגן, והצוות הוא אותו הצוות של שנה שעברה.
אבא מעורב קובע תור באפליקציה לרופא ילדים.
אבא מעורב עם תואר 'דוקטור של כבוד' קובע תור לרופא מומחה לילד, ואפילו זוכר להפיק ולהביא איתו טופס 17.

בואו סתם בשביל הספורט, ננסה להגיד בקול רם "אמא מעורבת".
נשמע מוזר. לא?
לא בדיוק נשמע כמו איזו מחמאה אדירה,
אלא יותר כמו לנסות לדבר בשפה זרה עם מבטא מושלם.

אני חושבת על הבית שגדלתי בו –
אף פעם לא היה בו "אבא מעורב".
כשאמא שלי החליטה לקדם את הקריירה שלה ולחלום בגדול, היא יצאה כל בוקר מוקדם לעבודה,
ואבא שלי הכין לארבעתנו מדי יום פיתות עם חומוס (ובימים ארוכים גם הכניס שניצלים טריים לפיתות), ודאג שכולנו נתארגן לבתי הספר והגנים.
הוא הסיע אותי כל יום שישי לשיעורי אורגן בכפר סבא, וחיכה לי על הספה בסלון  בביתו של המורה שלי עד שהשיעור יסתיים.
בנסיעות חזרה מכפר סבא צחקנו ושרנו בקולי קלות לצלילי הטראק הידוע בכינויו Dub Dub In The Neighborhood.
שנים אחר כך גם ישבנו כמעט כל שבוע במקדונלד'ס בקניון איילון וניהלנו שיחות על החיים.
לא היה לי את הצורך להוסיף לו את התואר "מעורב".
הוא פשוט היה –
אבא.

אז למה כל כך טבעי לנו לומר ״אבא מעורב״?
האם באמת "ככה זה"  כמו שאחותי ואמי ענו לי, או שאולי "ככה זה" כי ככה אנחנו מדברים?
לתפיסתי המאוד שטחית, ותסלחו לי על השפה הגראפית, האבא נהיה מעורב ברגע שהוא עירב את הזרע שלו בסיפור.
משם, פשוט קוראים לו אבא.
לא אבא מעורב.
לא אבא נוכח.
אבא.
זהו.
בלי תוספות.

אבל לאורך השנים נוצר הביטוי הזה "אבא מעורב" והוא מספר סיפור שלם שבו:
יש הורה אחד שהוא ברירת מחדל.
יש הורה אחד שמגיעות לו מחיאות כפיים, כשהוא עושה את מה שמצופה מהורה.

ואולי זו בדיוק הסיבה שהביטוי הזה כל כך מפריע לי.
כי אנחנו לא מחלקים מחמאות לפי המעשים.
אנחנו מחלקים אותן לפי הציפיות.

וזה לא נגמר בביטוי "אבא מעורב".
זה ממשיך במשפטים כמו:
"אני חוזר הביתה עד שבע בערב, כדי להספיק לעזור לה עם המקלחות."
כפרה.
אתה לא עוזר לי עם המקלחות.
הילדים נולדו לשנינו.
אתה לא במקרה עברת בסביבה והחלטת להתנדב.
אתה עוזר כשהשכנה דופקת על הדלת שלנו בהפתעה בעשר בלילה, ואומרת שהמכונת כביסה שלה עושה לה בעיות.
אתה עוזר כשחבר שלך עובר דירה, והוא צריך עזרה בקידוחים, בניית רהיטים, ותליה של גופי תאורה מורכבים.
אתה עוזר להורים של אשתך לארגן חללים קטנים בבית שלהם בצורה המיטבית והיעילה ביותר.
אבל אתה לא עוזר לי עם המקלחות.
אתה מקלח את הילדים שלך.

בעצם, אני מבינה שהבעיה שלי היא בכלל השפה.
כי השפה שלנו לא רק מתארת את חלוקת התפקידים –
היא גם מחלקת אותם בפועל.
ולפעמים צמד מילים כמו "אבא מעורב" מגדיר מערכת ציפיות שלמה.
והיא כבר החליטה מזמן מיהו ההורה הראשי, ומי רק עוזר.

זו אותה שפה שגורמת למנהל לחשוב שברור שאמא תצא שלושה ימים בשבוע מוקדם, ואבא ייצא מוקדם במקרה חירום, או לכל הפחות אם במקרה יתאפשר.
זו אותה שפה שמתפעלת כאשר אבא יודע מהי מידת הבגדים והנעליים של כל אחד מהילדים שלו, וגם דואג לקנות להם.
זו אותה השפה שמלמדת את הילדים מי אמור לדעת הכל, וממי מצפים רק להיות "מעורב".
(ולמען הסר ספק – ברור לי שיש כל מני סוגים ומבנים של משפחות עם חלוקת תפקידים  ומשימות שונה,
אבל הטור הזה לא עוסק בחלוקת התפקידים בכל בית, אלא במילים שבחרנו כדי לתאר הורות כולה.)

בסופו של דבר, כל זה בכלל לא נוגע לשאלה מי מקלח יותר, מי מסיע יותר, או מי קבע יותר תורים לרופא.
זה נוגע לציפיות שלנו מהורים.

כי ילד לא צריך לחשוב פעמיים על איזו כתף מניחים את הראש, כשהוא רוצה לבכות על הלב שלו שנשבר.
וילדה לא צריכה לחשוב מי יציע לה פתרון או דרך לעשות את הצעד הראשון כדי להשלים עם החברה הכי טובה שלה.

ילד לא צריך לבחור למי הוא פונה.
כי מבחינתו,
יש שם שניים.
אבא.
ואמא.