לפני שבוע יצא לי לעשות סדר בארון הבגדים שלי.
הוצאתי כמות לא מבוטלת של בגדים, אקססוריז, זוג מגפיים וזוג נעלי בית.
מיינתי את מחלקת היוצאים לשתי ערמות: ערמת תרומה וערמת זבל.
שבוע לאחר המיון, הסינון והסידור פתחתי את הארון, ובאופן מעורר השתאות גיליתי שעדיין יש בו בגדים – הוא לא ריק.
המדפים עדיין מלאים, הקולבים לא נותרו ערומים, וגם במגירות יש מספיק הלבשה תחתונה, גרביים וטופים.
לא נאלצתי לעטוף את עצמי בסדין ולצאת ככה לעולם,
ולא התברר שבגלל שפיניתי כמה חולצות, לא נותר לי מה ללבוש.
להפך.
פתאום ראיתי יותר ברור את מה שכן יש.
את הבגדים שאני באמת לובשת.
את אלה שאני יותר אוהבת. נגיד.
בואו נסכים על אלה שלרוב לא דורשים ממני הסברים.
וכן, השארתי שני ג׳ינסים עם הבטחות עתידיות ועם תקווה לקיים אותן.
לא. לא אימצתי את סוד הקסם היפני.
למרות הסדר והסינון, אני יכולה להעיד על עצמי שאני עדיין מחזיקה בפריטים וחפצים שלא עושים לי שמחה בלב.
ועם יד על הלב – הם לא מעטים.
אבל התמונה בכל זאת מתחילה להתבהר לי ואני מסוגלת להבדיל בין שלושה סוגים של חפצים:
בסוג הראשון ישנם חפצים שבעבר עשו לי שמחה בלב, וכעת כבר לא – כמו אוסף השעונים שטיפחתי בתחילת שנות השלושים שלי.
הסוג השני מונה חפצים שמעולם לא עשו לי שמחה בלב, אבל אני פשוט החלטתי שאני צריכה אותם – כמו קופסאות קטנות, נרתיקים ופתרונות אריזה למזוודות חכמים ויעילים, שבפועל לא ממש הצדיקו את קיומם.
ויש את הסוג הנוסף: חפצים שלפני שרכשתי אותם דמיינתי בעיני רוחי את השמחה שהם יכניסו אליי ולחיי, בסצנות ציוריות עם שירת ציפורים ברקע.
אבל השמחה לא נשאה כנף, נשארה בדמיון, וברקע אני שומעת את תוכי הדררה שמקיפים את שלושת כיווני האוויר של הדירה שלנו.
בסוג חפצים זה תוכלו למצוא בין היתר מבער שמנים עם תמציות בריחות של בתי מלון שלא ביקרתי בהם.
החפצים הנמנים בקטגוריה האחרונה, הם החפצים שהכי קשה לי לשחרר.
לא כי אני אוהבת אותם במיוחד.
לא כי אני משתמשת בהם.
ולא כי הם באמת חסרים לי כשאני לא רואה אותם.
אלא כי המשמעות של להוציא את החפצים האלה מהבית, היא להודות במשהו קטן ולא נעים:
קניתי הבטחה, והיא לא התקיימה.
בגד שלא נלבש.
שרשרת שנשארה בקופסה.
מחברת יפה שלא התמלאה ברעיונות.
חפץ לבית שהיה אמור להפוך את החיים לנעימים יותר, ובסוף רק קיבל מקום על המדף במקרה הטוב, ומאחורי דלתות המזנון שלנו – במקרה הפחות טוב.
הם לא סתם נמצאים שם. הם דורשים ממני משהו.
תלבשי אותי.
תשתמשי בי.
תמצאי לי מקום.
תמכרי אותי.
תמסרי אותי.
תפסיקי להתעלם ממני.
ובעיקר – תצדיקי אותי.
כך קורה שחפצים שכבר מזמן לא משרתים אותי, גורמים לי להמשיך לשרת אותם.
להזיז אותם ממקום למקום.
להתבאס מהם.
לדמיין איך יום אחד אנחנו נארח, נוציא אותם במיוחד מהמזנון, והם יהיו בדיוק הדבר הקטן שמכניס לבית ולשולחן האוכל אווירה ואנרגיות טובות.
לנסות למכור אותם בקבוצות הווטצאפ העירוניות.
להוריד מחיר.
להתעייף.
להתבאס מההבנה שכנראה הפתרון הנכון הוא לתרום אותם,
או להוריד אותם לספסל הנתינה שמתחת לבית שלנו.
לוותר.
בינתיים.
ולסגור את הארון.
מה שהפתיע אותי בסדר הזה, כמו בכל סדר שאני עושה אחת לכמה חודשים,
זה לא כמות הפריטים שהוצאתי.
אלא כמה רעש יצא יחד איתם.
בנקודה הנוכחית אני עדיין יכולה להסתכל אל תוך הארון בלבן של המדפים,
לשמוע שיש עוד רעש,
ולהבין שיש עוד מלאכה לבצע.
כי יש חפצים שלא תופסים רק מקום בארון.
הם תופסים מקום בראש –
בחלקים האלה במוח שאחראים על האשמה.
הם מזכירים לי כסף שיצא,
החלטות שלא היו מדויקות,
גוף שהשתנה,
שינוי בסטייל שחשבתי עליו ולא קרה,
או סתם רגע של גלילה שנגמר בשליח בדלת.
והאשמה? היא בדרך כלל לא מגיעה בקופה.
האשמה מגיעה אחר כך, כשהחבילה נכנסת הביתה ומתחילה לבקש הצדקה.
במיוחד כשזו קנייה לעצמי.
כי קנייה לילדים, לבית, או למשפחה איכשהו עוברת יותר בקלות.
אבל קנייה לעצמי?
היא צריכה להוכיח את עצמה ולהראות:
שהיא שימושית,
שהיא מנוצלת,
שהיא מקדמת אותי,
שהיא מקדמת אותנו,
שהיא בעצם נכס מניב עם תשואה שנתית מטורפת,
שהיא לא הייתה סתם.
אם היא לא מוכיחה את עצמה, היא הופכת מהר מאוד מחפץ לראיה –
ראיה לבזבזנות,
לחוסר אחריות,
ולאובדן שליטה עצמית.
כשניסיתי להבין למה זה כל כך מפעיל אותי, פניתי אל הצ׳אט וביקשתי שיראיין אותי.
אחרי קרוב למאתיים שאלות ותשובות כנות מדי, ומלוות בהלקאה עצמית מכובדת,
הוא הציע לי שאולי כדאי לעצור כאן.
אז עצרתי.
אחרי שלושה ימים של הרהורים וערעורים, הבנתי שאני שואלת את עצמי את השאלה הלא נכונה.
אולי במקום לשאול את עצמי לפני כל רכישה:
האם אני צריכה את זה?
אני צריכה לשאול:
האם הדבר הזה מקרב אותי לחיים שאני רוצה לבנות – או רק מרגיע אותי לרגע?
ואותה שאלה נכונה גם מול הארון.
האם החפץ הזה עדיין שייך לחיים שאני רוצה לראות את עצמי ואותנו בהם,
או שהוא רק שארית של רגע חולף?
שיהיה ברור, אני לא רוצה חיים מינימליסטיים וגם לא בית ריק.
אני לא רוצה ארון של שלוש חולצות, תחושת עליונות מוסרית, והבטחה שחמישה פריטים יולידו ארבעים ושבע לוקים שונים בטכניקת המיקס אנד מאטץ׳.
אני לא רוצה לוותר על יופי, אסתטיקה, צבע, בגדים, ספרים, תמונות, נרות, תבניות לתנור שיגרמו לי סוף סוף להכין את רוטב העגבניות המושלם לפסטה שאני תמיד רואה באינסטגרם,
או סתם דברים קטנים שעושים טוב בלב.
אני כן רוצה פחות דברים שמנהלים אותי.
פחות פריטים שדורשים ממני הסברים.
פחות חפצים שהפכו למשימות.
פחות אשמה שתלויה על קולב.
ויותר אוויר שייכנס בין החללים והמרווחים הפנויים.
ואולי בסוף זה כל הסיפור:
לא לפנות את הבית כדי שיהיה בו מעט,
אלא לפנות אותו כדי לראות יותר ברור את מה שכבר יש.
את מה שבאמת משרת אותי,
ואת מה שבאמת חסר לי.
כדי לתמוך בחיים שאני באמת רוצה לחיות – לא דרך חפץ נוסף,
אלא דרך בחירה.
ורצוי שהיא תהיה מלווה בשירת מקהלת ציפורים עליזה ברקע, כמובן.
