כששולחים ספר להוצאת ספרים הוא נקרא ׳כתב עת׳.
*
בחודש נובמבר שלחתי את כתב העת שלי למספר הוצאות ספרים.
חיפשתי את המעטפת המקצועית להפקת הספר שלי.
יפעת היא הראשונה שחזרה אליי.
מסתבר שליפעת יש חיבה מיוחדת לדרקונים, מה שגרם לה לחבב את כתב העת ששלחתי לה.
דרושה עבודה מקדימה לפני קבלת הספר להוצאה – היא אמרה.
היא גם אמרה שיש בעיה במשלב שפתי.
אני לא בטוחה האם ׳משלב שפתי׳ הוא ז׳רגון שמתייחס לטקסט כספר או ככתב עת.
כך או כך, החלטתי להקשיב לחוקי הז׳רגון.
*

הצעתה הייתה כזו: על מנת שהיא תשקול את קבלת כתב העת להוצאה, הוא חייב לעבור עריכה ספרותית.
אם בסוף התהליך, היא תאהב את התוצאה הסופית – היא תקבל אותנו (אותי ואת כתב העת).
אם לא – אז אני לפחות נשארת עם כתב עת שעבר עריכה ספרותית.
*

קבענו שיחת התנעה עם שירי צוק, העורכת הספרותית שיפעת בחרה.
עליתי לשיחה, נרגשת, נלהבת, מסוחררת, אופטימית ומוכנה לצאת לדרך כבר אתמול.
ובאמת מיד אחרי שהשיחה הסתיימה ושירי שלחה אליי את הקובץ עם כל ההערות בתוכו,
הסתערתי עליו בכל הכח, ותוך שעתיים חיכה לה בתיבת המייל דראפט חדש.
*

טוב, האמת שזה לא בדיוק היה ככה.
כלומר – זה בכלל לא היה ככה.
כשראיתי בקובץ את כמות ההערות, הצעות למחיקות של קטעים שלמים (כולל נימוקים), ובכלל הבנתי שכנראה זה מתחיל לקרות, אז עשיתי את הדבר הטבעי שכל אחד שקיבל כרגע הזדמנות היה עושה והוא
להיבהל, לקפוא, לעשות אחורה פנה ולסגור את הקובץ.
*

הקובץ היה סגור כמה ימים, שהתארכו לכמה שבועות, שהתארכו לכמה חודשים.
עד שיום אחד-
טה טה טה טם!!!!
יום שבת, שמונה בבוקר, אזעקה.
שוב פעם טילים ריחפו מעלינו, ואיראניים טפטפו עלינו.
*

שוב פעם ארזנו את עצמינו, ילדינו , כלבנו, ומזוודותינו ועברנו להורים שלי.
ושוב פעם אזעקות בבוקר, בצהרים, אחר הצהריים, בערב, בלילה, מאוחר בלילה, לפנות בוקר, וחוזר חלילה.
*

ואיכשהו מתמרנים בין הילדים לעבודה.
ועולים לפגישה עם ארצות הברית שמתחילות בדיסקליימר שהן עלולות להיקטע בגלל אזעקה, וכמובן שבאמצע הפגישה מתנצלים שיש אזעקה ומבקשים מאמריקאיים שיחכו לנו 10 דקות.
ויורדים למקלט, וחוזרים לזום בדיוק מאותה הנקודה שהפסקנו – כאילו לא קרה כלום.
*

בנוסף לכל אלה, התחילה גם סדנת הכתיבה של עומר ורותם, אליה נרשמתי מבעוד מועד.
וכמובן שלא עברו כמה דקות אל תוך המפגש הראשון, והתראה, ואז חיים ביחידת זמן של חמש דקות עד האזעקה, ואז יחידת זמן של שתי דקות עד הכניסה למקלט, ועוד יחידת זמן של עשר דקות עד היציאה מהמקלט, אבל בדיוק כשבאים לצאת יש עוד אזעקה, אז צריך להעביר עוד יחידת זמן של עשר דקות.
וככה הימים נעו בין יחידות זמן קצרות שמתריעות ומסמנות לנו על הצעדים הבאים שלנו.
*

הימים האלה היו לי קשים אבל תרגילי הכתיבה שעומר ורותם נתנו לנו החזיקו אותי, והשאירו בי כל פעם מנות קטנות של אופטימיות וציפייה לקראת השבוע הבא.
אגב, כששולחים תרגיל כתיבה למנחים של סדנה, הוא נקרא ׳טקסט׳.
*

עם הציפייה לכתיבה השבועית נחתה ההבנה:
החיים משוגעים מדי, קצרים מדי, מפתיעים מדי, לא עקביים מדי, ואי אפשר לדעת מתי השמיים יפלו-
אבל הם בהחלט עשויים ליפול, ובמדינה המטורפת שלנו הנפילה עלולה להיות חזקה  וכואבת מדי .
הרגשתי שחוץ מיונתן והילדים, אני חייבת למצוא עוד סיבה טובה ורק שלי, שאם אצטרך-
היא תיתן לי את הכח כדי לדחוף את השמיים חזרה למעלה.
*

הסיבה הטובה והרק שלי הזו הייתה הכתיבה.

*
אז פתחתי את הלפטופ שלי מדי ערב וכתבתי טקסטים לסדנה, וטקסטים לפייסבוק, וטקסטים לתרגול קריאה בשביל הבת שלי.
ויום אחד פתחתי את הקובץ עם ההערות של שירי.
*

שוב פעם התבוננתי על אותם סימוני הערות מאיימים,
רק שהפעם היה לי ברור שאין מצב שהקובץ הזה נשאר ככה.
אני הולכת להתייחס לכל הערה והערה, לטפל בכתב העת הזה, ונצל עד תום את ההזדמנות שניתנה לי.
*

ביום ראשון הערתי את קבוצת הווטצאפ של שירי, יפעת ושלי לתחייה עם דראפט חדש.
אגב, כשכתב עת מתחיל לעבור תהליך עבודה עם עורכת ספרותית, הוא כבר משנה את שמו לדראפט פלוס מספר.
דראפט מספר אחד, דראפט מספר שתיים וכך הלאה.
ואז בסוף התהליך המספר משתנה לסופי. דראפט סופי.
אבל אז מגלים שיש גם ׳דראפט סופי בהחלט׳ ולאחר מכן ׳עכשיו באמת באמת הדראפט הסופי׳.
הדראפט באמת באמת סופי היה ביום חמישי של אותו השבוע.
*

“אני אוהבת את זה״ אמרה יפעת, ״אם את רוצה, נשמח שתצטרפי אלינו ונמשיך את התהליך.״
*

וככה הדראפט הבאמת באמת סופי שלי בקע בעדינות שברירית וזהירה ממצב הגולם שבו הוא היה שרוי,
מתח את הכנפיים הצבעוניות המרהיבות שלו – והפך לספר.
הספר שלי.