ביום ראשון האחרון היינו אמורים לצאת מטעם העבודה לסיור.
ההנחיות היו פשוטות: מגיעים בבוקר כרגיל למשרד, וב-12:20 יוצאים לסיור.
בנוסף, התבקשנו להגיע בבגדים נוחים ובנעליים סגורות.

המושג “בגדים נוחים” הוא מושג די נזיל, הייתי אומרת, שאפשר לפרש בדרכים שונות.
אבל איכשהו ביום ראשון התייצבו נשות המשרד, ואני ביניהן, לבושות במגוון שרוואלים בגזרות, בצבעים ובאורכים שונים, ונועלות סניקרס.
בשלב הזה כבר היה ברור שמדובר באירוע אופנתי שזכה להסכמה רחבה, על אף שמעולם לא התקיימה לגביו ישיבה רשמית.

בשעה 9:30 בבוקר קיבלנו כולנו הודעה שבעקבות אילוצים ביטחוניים הסיור נאלץ להתבטל.
כך מצאנו את עצמנו עובדות עד סוף יום העבודה, לבושות בגדים של טיול שנתי, מינוס הכובע והמידנית, במשרד הממוזג מול המחשב.

למחרת הודיעו בעבודה שהסיור לא בוטל. הוא רק נדחה לשבוע הבא.
מה שאומר שהמאורע האלגנטי של השרוואלים והסניקרס עתיד לחזור על עצמו.

בזמן האחרון אני מרגישה שגם החיים שלי לא בוטלו אלא רק נדחו.
הדיאטה רק נדחתה.
האימונים רק נדחו.
השינה הרציפה נדחית כבר כמה שנים טובות.
התור לרופא רק נדחה.
ובכלל כל הדברים שתכננתי לעשות עומדים בצד ומרגיעים אותי:
“הכל בסדר. אנחנו כאן. אנחנו לא בורחים לשום מקום”.

הבעיה היא שהם באמת כאן.
הם לא בורחים, לא מתפוגגים, ובעיקר לא מבינים את הרמז.
הם פשוט נערמים לערמה מאיימת, ומחכים שאגיע אליהם.

לקח לי זמן למצוא את הגלגל הפנימי הזה ולהתחיל לסובב אותו.
להיכנס לקצב, לשבת בכל יום, למחוק דברים מרשימת המשימות –
עד שבשלב מסוים נדמה היה שהוא כבר מסתובב כמעט מעצמו.

אלא שבשבועות האחרונים נדמה שמישהו החליט לערוך ניסוי קטן ולבדוק כמה מקלות עוד אפשר להכניס לגלגל הזה לפני שהוא ייעצר:
הילד לא תמיד ישן ברציפות בלילה.
אני מסתובבת עם מיגרנות כבר למעלה משבועיים.
אני מתכננת להתחיל לאכול מסודר, אבל בכל בוקר אני מגלה שמחר יהיה היום הנכון להתחיל בו חיים חדשים.

ומעל כל אלה – מרקורי בנסיגה.
עכשיו, אני ממש לא בקיאה ברזי האסטרונומיה והאסטרולוגיה, ולא בדיוק יודעת מה מרקורי עושה שם.
אבל כרגע הוא היחיד שמוכן לקחת אחריות על הכול.

אלא שגם אחרי שמרקורי קיבל עליו את מלוא האחריות,
נשארתי עם השאלה למה כל עצירה קטנה מאיימת עליי.

הבעיה האמיתית שלי היא לא האימונים,
לא התפריט העצוב שאני מתכננת לעצמי,
ואפילו לא רשימת המשימות שמתארכת בצד.
הבעיה היא שלקח לי הרבה זמן עד שהדברים התחילו לזוז.

יש תקופות שבהן אני צריכה למשוך את עצמי בכוח לכל משימה.
לשכנע את עצמי לשבת.
לפתוח את הקובץ.
לענות למייל ישן.
לשלוח את הדראפט השני אחרי המשוב הראשון שנשלח אליי בדצמבר.
לקבוע תור לרופא.
להבין שהכביסה המקופלת היא לא חלק אינטגרלי מהכיסא, ושהגיע הזמן להכניס אותה לארון. 

אבל בתקופה האחרונה משהו עבד.
זו הייתה ״שאגת הארי״ שהזניקה אותי מחדש וגרמה לי להתעורר בבוקר ולדעת בדיוק מה אני רוצה ומה אני עושה.
ישבתי לכתוב.
מחקתי משימות.
התקדמתי בדברים שדחיתי.
וככל שהתקדמתי, גיליתי שכמו בכל מערכת יעילה, כל משימה שמחקתי הולידה מיד שתיים חדשות.
סוף סוף הרגשתי שאני לא רק מגיבה למה שקורה סביבי, אלא גם ממש מזיזה דברים.
ולא די בכך – נפתח לי התיאבון לחלומות חדשים ולרעיונות נוספים, שהעיפו לי את המוח.
הרשיתי לעצמי לפנטז על מציאות אחרת.
על עתיד שהפך פתאום כל כך ברור, אחרי הרבה זמן שבו ראיתי מול העיניים רק תמונה מעורפלת.

ואז מגיעה עצירה קטנה, ואני מיד חוששת שהיא לא תהיה קטנה.
יום אחד שבו לא כתבתי הופך בראש שלי לשבוע שבו לא אכתוב.
אימון אחד שנדחה נראה כמו תחילתה של פרישה.
ערב אחד שבו לא עשיתי שום דבר ממה שתכננתי מרגיש כאילו כל המנגנון התקלקל.

נדמה שקשה לי להשלים עם הקונספט הזה של עצירת ביניים.
מבחינתי יש תנועה, ויש עמידה.