הטור הזה שאתם עומדים לקרוא הוא הטור העשירי שלי.
זה אומר שבמשך עשרה שבועות רצופים אני יושבת לכתוב.
אני חושבת, כותבת, מוחקת, שואלת את עצמי שאלות (הרבה שאלות),  עורכת, משנה, מחזירה, מלטשת, מדייקת.
ובכל יום רביעי לקראת 21:00 בערב לוחצת ברעד ומורא גדול על “פרסם”.

*

אני קוראת לזה טור ולא פוסט, לא רק בגלל האורך–
אלא כי לא מדובר בהגיג שעולה לי תוך כדי נסיעה,
וזה לא רעיון נחמד שקופץ לו בזמן שאני יוצאת לטיול עם הכלב.
אני משקיעה הרבה זמן, מחשבה ובעיקר ניסיונות לקחת רגעים קטנטנים ביום-יום –
ולהבין עליהם משהו גדול יותר.

*

אולי בגלל זה, היה לי ברור שהטור העשירי צריך להיות חגיגי.
אבל אז קרה הדבר הכי פחות חגיגי שיכול לקרות לכותבת –
לא היה לי על מה לכתוב.

*
אל תתבלבלו – אני לא נאיבית.
אני יודעת שהקוראים הלא רבים שקוראים אותי בשלב הזה, (ואני מאמינה בכל ליבי שיהיו רבים שיקראו בעתיד), לא יודעים שזה הטור העשירי.
הם לא סופרים לי, לא יודעים מתי אני התחלתי את הספירה, וזה לא מעניין אותם.
בשלב הזה אני די בטוחה שהם אפילו לא שמים לב שאני מפרסמת כל שבוע באותו היום ובאותה השעה.
הם לא באמת קמים ביום רביעי בבוקר ומתחילים לספור את השעות לאחור עד הערב-
כי “היום רעות מפרסמת את הטור השבועי שלה.”
האמת זה גם מצחיק אבל גם מאוד משחרר.
כי הטור העשירי הוא אירוע בעיקר עבורי.
בשבילכם כנראה לא.

*
אם חושבים על זה, רוב הרגעים הגדולים שהיו ושיהיו לי, כנראה הם חסרי משמעות אצל שאר העולם:
היום שבו התחתנתי.
היום שבו הילדים שלי יגידו לי משהו שאני כנראה לא אשכח לכל החיים.
היום שבו אני אקבל החלטה שתשנה את שגרת החיים המוכרת שלי.
היום שבו אחתום על חוזה לספר שלי.

*
מנגד, מיום ראשון שעבר ניסיתי לחשוב על מה יהיה הטור העשירי.
ביום שישי בצהריים כבר התחלתי להילחץ שהרצף הטורי שלי ישבר.
ניסיתי להזיז את הספרים בספריה שלנו ולהסתכל מאחוריהם,
מתוך תקווה שאולי פתאום יקפוץ עליי איזשהו נושא נסתר שמתחבא במאחורה של המדפים.
כלום.
בעצם כמעט כלום.
מצאתי רק אבק וג’וק מת.
אני מודה שעצרתי והסתכלתי עליו, אולי כמה שניות יותר ממה שאמורים להסתכל על ג’וק מת.
פשוט קיוויתי שאולי אם אבהה בו מספיק זמן –
הוא גם יקבל פתאום משמעות שאיכשהו תצליח להפוך לטור שלם.
אבל זה לא קרה.
אפילו ג’וק מת לא הצליח להציל אותי. 

*
אבל אז הגיע יום ראשון ופתאום קלטתי שאני האחראית הבלעדית על הדרמה.
(וזה הרגע שבו הטור הזה התחיל להיכתב.)
כלומר, לא רק אני אחראית על הדרמה, אלא גם המספר הטיפולוגי הזה – עשר.
10.
איכשהו שכנעתי את עצמי שזה מספר עם אחריות.
כאילו לטור מספר תשע מותר להיות סתם טור,
אבל טור מספר עשר כבר צריך להוכיח משהו.
שאני לא איזה ג’ינרוט של מודל שפה.

*

כי ככה אנחנו מחונכים – לציפייה לדרמה.
אנחנו בטוחים שיש בציר הזמן של כל אחד מאיתנו רגע אחד קטן שבדיוק בו החיים משתנים מקצה לקצה. זה הרגע שבו נוצרת הפרדה  ברורה של ‘לפני’ ו’אחרי’:
האימון המאתיים שלנו.
ההחלטה הגדולה על רילוקיישן,
הקידום המשמעותי וההשלכות שלו,
החתונה,
הלידה,
הספר שיהפוך לרב מכר.

*
בפועל, אף אחד לא התרגש מהאימון פילאטיס הארבעה עשר שלי.
לאף אחד לא אכפת מהפיצוח שמצאתי בזמן כתיבת הספר הבא שלי –
וקידם אותו צעד נוסף לקראת הוצאתו לאור,
ובוודאי שעוד פחות אכפת מהטור העשירי.

*
וכאן אני חושבת שבאמת נפל לי האסימון –
שכחתי לרגע את כל מה שלמדתי בתשעת הטורים האחרונים.

*

חיפשתי נושא חגיגי שהולם את המספר 10.
משהו שאנשים יעצרו בשבילו.

*
בפועל, בתשעת השבועות האחרונים הפנתי את תשומת הלב שלי, וכיוונתי את הזרקור דווקא לרגעים הקטנים:
שיחות עם עצמי באוטו,
ימי הקיץ של אחי הגדול ושלי,
הפרידה מהמנשא של דניאל שעתידה לקרות (ובנתיים כבר קרתה),
האישה שחשבתי שרציתי להיות,
הרגע שביקשתי שיפטרו אותי כבר מהביטוי “אבא מעורב”,
הביקיני המנומר שקניתי ועד עכשיו אין לי מושג מה לעשות איתו.

*

עד לפני עשרה שבועות הייתי עוברת ליד רגעים כאלה.
היום אני כבר לא יכולה להמשיך הלאה.
המוח שלי לא באמת מאפשר לי –
הוא כל הזמן בחיפושים:
אולי יש פה משפט להיאחז בו,
אולי זה לא סתם רעיון שנזרק לאוויר אלא פילוסופיה שלמה,
אולי יש פה איזה רגע קומי ששווה להתעכב עליו.

*
זה כאילו שאני לא רק חיה את החיים,
אלא אני גם מחליטה באופן יזום לעצור ולהסתכל עליהם.
*
אם עד לא מזמן חשבתי שאני יושבת לכתוב פעם בשבוע,
אני עכשיו מבינה שזו בעצם הפעם שבה אני רק מתיישבת לאסוף.

*
כי האמת שהטור מתחיל להיכתב,
ברגע שהטור שלפניו מסתיים להיכתב.
*
אני לא מחליטה בדיוק על הרגע שהוא מתחיל.
וגם אם הייתי רוצה, אני לא יכולה לכבות את זה,

לפחות לא בשלב הזה-
כי אז זה אומר שקט.
ואני מגלה שאם יש משהו שאני מפחדת ממנו זה השקט.
שהמומנטום של התנועה שהתחלתי ייעצר פתאום.
שאני אפסיק לשים לב,
שאני לא אראה את הדברים,
שלא אבחין בסדק קטן שדרכו יוכל להיכנס הטור.
שאני רק אעבור ליד החיים.

*
ואלי בעצם זה הדבר הכי גדול שקרה לי בעשרת השבועות האחרונים.
לא שהצלחתי להתמיד ולכתוב עשרה טורים ברצף,
אלא שהפסקתי לחכות שהחיים יקרו,
והתחלתי לעצור כשהם כבר קורים.