דלת חדר השינה הייתה סגורה כמעט עד הסוף. לא לגמרי. אם בכל זאת יצטרכו ממני משהו, אני אוכל לשמוע. אני אוכל לגשת.
יוני שכב על הספה בסלון, כמעט מושבת לחלוטין בעקבות פריצת הדיסק שתקפה אותו בדיוק ביום שהשתחררנו מבית החולים.
שי, התינוקת שרק לפני שבוע נולדה, ישנה גם היא בסלון בתוך הטרמפולינה. 
ההורים של יוני הגיעו אלינו כדי לעזור לו עם התינוקת, ואני הלכתי לחדר השינה המוחשך והממוזג כדי לישון.

שכבתי במיטה והקשבתי איך הבית והאנשים הבוגרים שנכחו בו ניסו להיות שקטים רק בשבילי. יכולתי לשמוע את התקווה שלהם שאצליח להירדם עד לחדר השינה.
לא נשלחתי לישון. נשלחתי לבצע את פעולת השינה: לשכב במיטה, להניח ראש על הכרית, לעצום עיניים, להרפות איברים, ולהפסיק להיות דרושה לשעה ואפילו שעתיים.
בינתיים בסלון, התינוקת לא הייתה צריכה לבצע שינה. הגוף הקטנטן שלה הסכים לה להירדם, והיא פשוט ישנה.

השקט שקיבלתי הפך למבחן. אפילו קיבלתי את כל התנאים להצליח בו: חדר פנוי, דלת כמעט סגורה, שלושה מבוגרים בסלון שמשגיחים על התינוקת. אם לא אצליח לישון גם עכשיו – מה זה אומר עליי? אולי הבעיה כבר לא הייתה נעוצה בעומס החדש, בדאגה לגב של יוני, בתינוקת החדשה או בבית עצמו. אולי הבעיה הייתה אני.

הגוף שלי החליט שהוא לא נכנע ללחץ הקבוצתי. הוא לא הסכים לבצע את המשימה. גם לו היה גבול, ובדיוק באותו רגע הוא החליט להודיע לי עליו.
זה התחיל בלב. לא הרגשתי בדיוק כאב, אלא יותר דפיקה עיקשת וגסה. כאילו מישהו מבפנים החליט שהחדר שקט מדי. אחר כך התחילה תחושת נימול בידיים, שמדי פעם הופרה על ידי קפיצות לא רצוניות של הרגליים שלי.
ניסיתי לנשום עמוק, אך הרגשתי שמחסום של משמר הגבול עמד באמצע הגרון שלי, וחסם את תנועת האוויר.

“תירגעי, תנשמי״ לחשתי לעצמי, והדמעות החלו לזלוג על הלחיים. ניסיתי להפעיל על עצמי את הכלים המוכרים: היגיון, פקודות קטנות, ניסיון לתפוס שליטה – אבל הגוף היה בשלו.
״הכל בסדר!״ ציוויתי, אבל לא ברור לי על מי; על עצמי, על הגוף שלי או על מישהי אחרת ששכבה לידי במיטה.

ואז נפתח בראש שלי מקום, שאפילו לא ידעתי שיש לו דלת. עלו משם תמונות קצרות ואלימות בשקט שלהן. להיות או לא להיות? מחשבות על איך אני יוצאת מהחיים האלה, עוד לפני שבכלל הספקתי להבין איך להיכנס אליהם. על יוני, שעוד לא הספקתי לחיות איתו את כל השנים שדמיינתי לנו, על שי – התינוקת החדשה הזו שישנה בסלון שעוד לא הספקתי להכיר, ועל האפשרות הנוראה שאני כבר לא אחזור אליהם בתום המסע הזה אל השינה.

מתוך הרעש של אסופת המחשבות שלי שמעתי מישהו בסלון אומר משהו על בקבוק, או על חיתול, או על השעה שהתינוקת אכלה.
הם ספרו אותה. ספרו לה מתי אכלה, מתי נרדמה, מתי צריך להחליף לה, ואם לא קר לה.
גם אני הייתי צריכה שיספרו אותי ככה. מתי אכלתי, כמה ישנתי, אם לא קר לי, אם אני עדין כאן?
היא הייתה רק בת שבוע והצרכים שלה היו ברורים גם כשהיא לא ידעה לומר אותם: בכי זה אומר רעב. בכי זה אומר עייפות. בכי זה אומר גזים.

גם הגוף שלי בכה. הוא פשוט בכה פנימה. בדופק חזק מדי, בנימול בידיים, ברגליים שרעדו וקפצו מעצמן, בנשימה שכבר חרקה מרוב כובד. אבל לבכי שלי לא היה תרגום.

כל זמן שהדבר הזה נמשך בתוכי, קיוויתי שלא שומעים אותו בחוץ. לא כי רציתי להיות לבד. להפך. קיוויתי שמישהו ייכנס ויבין אותי מבלי שאצטרך להסביר. כי לא היה לי הסבר, ולא הייתה לי תשובה. 

בינתיים שמעתי את יוני נאנק בסלון. הוא היה שם, עמוק בתוך הכאב שלו, ואני הייתי לא רחוק ממנו בחדר השינה, בתוך גוף שלא נתן לי להיות האישה שאני מכירה.
זו לא הייתה נטישה. זו הייתה בדידות זוגית של רגע אחד, תחת אותה קורת גג, כשכל אחד מאיתנו נעול בתוך הגוף שלו.

הדקות המשיכו לעבור, ואני ניסיתי להבין מה אני עוברת.
אולי פשוט הייתי עייפה? לא. זה היה קטן מדי. 
אז אולי מבוהלת? לא. זה היה כללי מדי.
אולי פשוט לא נרדמתי? זה כבר היה כמעט מגוחך מול כל האירוע שהתרחש במיטת חדר השינה.
ניסיתי למצוא בכל כוחי את המילה שתסביר לי מה קורה לי, אבל אם אין מילה, אין גם ידית שאפשר להיאחז בה עד שהסערה הזו תחלוף.

בשלב מסוים כבר לא יכולתי להישאר במיטה. לא כי ידעתי מה אני הולכת לעשות, אלא כי המיטה הזו הפסיקה להיות מקום שאפשר לשכב בו. היא הייתה צרה מדי בשביל כל מה שזז בתוכי.
לאט לאט הורדתי רגל אחת אל הרצפה, וכשהרעד בה נחלש, הורדתי גם את הרגל השנייה.
בצעדים כבדים וברגליים רועדות התחלתי ללכת. נשענתי על קיר המסדרון בדרכי אל הסלון.

כשהגעתי אל הסלון ראיתי שאימו של יוני החזיקה את התינוקת. היא החזיקה אותה נכון, תמכה בראשה והצמידה אותה אל הגוף שלה, בתנועה קטנה שחזרה על עצמה.
היא הייתה עטופה בתוך ידיים שידעו מה לעשות.
אותי לא החזיקו. לא מפני שלא היה שם מי שיחזיק. מפני שגם אני לא ידעתי שזה מה שאני צריכה.