לאחי ולי הייתה רוטינת חופש גדול קבועה ונטולת קייטנות.
כלומר, טכנית זו לא האמת המלאה. בשלב מסוים כן רשמו אותנו לקייטנה. קייטנת אנגלית של ‘המכונים האמריקאיים’ בפתח תקווה. לא יודעת על מי הם ניסו לעבוד כשהם קראו לזה ‘קייטנה’. 

רוטינת הבוקר התחילה כל יום בשעה 7:30 בכתיתת רגליים אל תחנת האוטובוס הקרובה של קו 76.
נסענו באוטובוס וירדנו במושב גת רימון בתחנה הסמוכה למשתלת ‘הגן הקסום של מטאור’, ומשם המשכנו לצעוד לכיוונה של בריכת כפר מעש.
בניגוד לקסמו של הגן, ההליכה ממנו ועד הבריכה לא קסמה לנו בכלל.

היא החלה בירידה קלה, המשיכה בעלייה תלולה בשולי הכביש, והתחלפה בעלייה מתונה על מדרכה. לפעמים הארכנו מעט את הדרך ועצרנו במכולת של כפר מעש לקנות לעצמנו ארוחת בוקר. משם המשכנו בירידה תלולה אל חניית הכורכר שקידמה את פני מתרחצי הבריכה.

כמובן שתמיד נתקעו לנו אבני חצץ בתוך השקפקפים.
שיט. הסגרתי את הגיל שלנו כשכתבתי ‘שקפקפים’.
הלכנו, עצרנו, ניערנו רגליים לכל עבר, קיפצנו על רגל אחת, ניסינו להוציא את הסוררות הקטנות מסנדלי הגומי המכוערים, והמשכנו הלאה כאילו לא מדובר במסע הישרדות, אלא בסך הכול במהמורה קטנה בדרך לבריכה.

הגענו לבריכה בסביבות 8:15.

הדשא היה תמיד רטוב מהשקיית הבוקר, ותמיד שקענו בשלוליות של דשא ובוץ.
המשימה הבאה הייתה לתפוס שמשיה שהדשא תחתיה ירוק ויבש יותר, ושלושה כסאות יבשים: אחד לכל אחד מאיתנו, ועוד אחד לטובת התיקים שלנו.

פרסנו את המגבות על גבי כסאות הנוח, הורדנו את הבגדים שכיסו את בגדי הים, אני חבשתי כובע ים, אחי התאבזר במשקפת, והמשכנו אל החלק החשוב באמת באותה רוטינת קיץ יומית.

אמא שלנו הכריחה אותנו להתחיל כל ביקור בבריכה בשחייה של עשרים בריכות.
ואני לא מדברת על “תעשו קצת תנועות ותמשיכו הלאה.”
אלא על עשרים בריכות בצד של המים העמוקים.
כלומר במסלולים הארוכים.
אלה שהיו מלאים בפנסיונרים ובפנסיונריות עם כובע מים, אטב לאף, וסבלנות מוגבלת מאוד לשני ילדים שמפריעים להם לשמור על קצב חתירה אחיד.

לפעמים היה לנו מזל, ולכל אחד מאיתנו היה מסלול שחייה פנוי משלו.
לפעמים היה לנו פחות מזל, ואחי ואני חלקנו את אותו מסלול שחיה.
ולפעמים היה לנו עוד פחות מזל, וכל אחד מאיתנו חלק מסלול שחיה עם פנסיונר או פנסיונרית תורניים.

לא אחת אחי ואני חטפנו בעיטות לירך, שמיד אחריהן הגבנו בסיבוב מבט לאחור לעבר הפוגעת. ותמיד, איכשהו, אלה היו פוגעות.
אני לא יודעת אם אלו היו בעיטות מקריות או מכוונות, שנועדו לגרום לנו לעבור למים הרדודים.

אבל אחי ואני לא עברנו. לא עברנו ולא יצאנו לפני שסיימנו עשרים בריכות במלואן, במים העמוקים.

ועכשיו צריך להגיד משהו: אמא שלנו בכלל לא הייתה שם.
לא כי היא ישבה בבית עם קפה ורגליים על השולחן. תחילת שנות התשעים, שני ההורים שלנו עבדו במשרות מלאות, ובנוסף אמא שלנו גם למדה.
ועדיין, איכשהו, הקיץ שלנו היה פרויקט שהיא ניהלה מרחוק.

היא לא עמדה בקצה המסלול עם משרוקית.
היא לא ספרה לנו בריכות.
היא לא שלחה גורם מטעמה שיוודא וידווח לה ש”לא רימינו.”

אז למה לכל הרוחות הקפדנו להתחיל כל ביקור בבריכה בשחיית עשרים בריכות ארוכות?
למה עשרים?
למה לא חיפינו אחד על השנייה?
למה לא סגרנו את זה בינינו בהבנה פשוטה ומוסכמת המכונה: “אמא לא צריכה לדעת”?

לא יודעת.
אולי לא סמכנו שלא נלשין זה על זו ברגע של ריב.
ואולי יש אימהות שלא צריכות להיות במקום כדי להיות במקום.

אחרי ששחינו יצאנו מהבריכה, ואכלנו ארוחת בוקר.
זו שקנינו במכולת לפני הבריכה.
לחמנייה.
רק לחמנייה.
בלי שוקו, בלי טרופית, בלי גבינה, בלי צעצוע להרכבה, בלי “ילדים, מישהו רוצה עוד משהו?”
לחמנייה.

אחרי הלחמנייה, הלכנו למגרש הכדורסל ושיחקנו חיובים.
“עד חמש עם הפרש של שתיים” הכרזנו כל בוקר מחדש, כאילו היה ספק שהכללים ישתנו אי פעם.

בזריקות מכריעות דאגנו לעצבן אחד את השנייה, בדיוק כמו שאבא שלנו היה מעצבן אותנו, כשהיה משחק איתנו בשבת בבוקר.
רגע לפני שמי מאיתנו זרק, פשוט אמרנו ״לבן״. 

למה דווקא ״לבן״? כי זה מעצבן. וכי “אז מה אם שפכו עליך לבן, הנה לבן! ועוד לבן!” כמו שאלי גורנשטיין התפרץ על טוביה צפיר בסרט ‘הלהקה’.

כשהאספלט של מגרש הכדורסל התחיל לשרוף את כפות הרגליים שלנו, דילגנו החוצה מהמגרש אל הדשא, והמשכנו אל סוכת שולחנות הפינג-פונג.

שיחקנו עד עשרים ואחת, עם הפרש של שתיים.
לא היינו טובים.
לא הצלחנו לייצר רצף של יותר מארבע מסירות.
לכן בדרך כלל מיצינו את הפינג-פונג אחרי משחק אחד.
לפעמים גם אותו קיצרנו לעשר נקודות.

מהפינג-פונג המשכנו לחדר המשחקייה, שם שיחקנו שש-בש.

“נגעת — נסעת” הכרזנו בכל יום מחדש.

לפעמים משחק שש-בש שלנו היה מתלקח לכדי ריב.
לא ריב קטן וחמוד של אחים.
ריב כזה שהיה מפר את השקט עד שכל הילדים במשחקייה, והאחראית היו עוצרים ומסתכלים עלינו.

כשסיימנו במשחקייה, עברנו לבריכה.
הפעם למים הרדודים.
כלומר, סוף סוף לבריכה כמו שילדים רגילים אמורים לחוות בריכה בחופש הגדול.
בלי משימות.
בלי מסלולים.
בלי פנסיונריות עם אטב על האף.

רק מים, שמש, וריח הכלור שהמשיך לבשם אותנו גם אחרי מקלחת. 

כשמיצינו התנגבנו, התלבשנו ויצאנו חזרה לצעדת קו 76 לכיוון התחנה הקסומה של הגן של מטאור.

תמיד זה הרגיש שלאוטובוס של הצהריים לקח יותר זמן להגיע. כאילו הוא תמיד איחר.
או שזו השמש הקופחת, והרגליים העייפות שלנו שפשוט רצו שמישהו יבוא לאסוף אותנו.
אבל לא היה מישהו. היה רק קו 76, כסאות עם מושבים בצבע ירוק זית עם משענות עץ חומות ומכוערות.

הימים שלנו לא הסתיימו בבריכה.
כשהגענו הביתה חיכו לכל אחד מאיתנו שישה דפי A4 עם תרגילים בחשבון משני הצדדים.
אמא שלנו כתבה אותם בכל בוקר.
בכתב יד.
שישה דפים.
משני הצדדים.
כל יום.

נדרשנו לפתור אותם עד שהיא חזרה אחר הצהריים.
אם הייתה טעות אחת – אמא שלנו כתבה עוד תרגיל אחד.
אם היו שתי טעויות – היא כתבה עוד שני תרגילים נוספים.
אם היו שלוש טעויות – ניחשתם נכון.
דף תרגילים חדש.
משני הצדדים. כמובן.

כששתי האחיות הקטנות שלנו הגיעו לגילאי יסודי, הן נשלחו לקייטנות אמיתיות.
עם שוקו, לחמנייה וארטיק.
עם הסעה שהביאה אותן עד לפתח הקייטנה.
עם לונה פארק, ושירי קייטנה.
עם מדריכים שניהלו את היום מקרוב.
בלי עשרים בריכות במים העמוקים מדי בוקר.
בלי שישה דפי חשבון שמחכים בבית כמו ועדת קבלה לטכניון.


אמנם אחי ואני היינו לבד, אבל לא באמת היינו חופשיים.
אמא שלנו לא הייתה שם, ועדיין כל היום התנהל לפי ההוראות שלה.
עד היום אני לא יודעת אם זו הייתה עצמאות, קשיחות, חינוך ספרטני או פשוט ניינטיז.
כנראה הכול יחד.
אמא שלנו המציאה את הקייטנה הזו עם תקציב מינימלי של מנוי לבריכה, בלי מדריכים ובלי אחריות משפטית-
ואיכשהו זה עבד.