הספור שלי התחיל בים, בחוף טופסי בגיל חמש וקצת.
הבילוי המשפחתי בים בכל שבת בבוקר הוביל לחברות עם פבלו, שהיה שכן קבוע לסדין שלנו על החוף.
פבלו היה בערך בגילם של סבא וסבתא שלי.
באחת השבתות כשחזרנו מהים, אמא שלי הכריזה שהיא קיבלה מפבלו את כתובת המגורים שלו, ושמעתה אוכל להתכתב איתו.
כאמור מדובר בסוף שנות השמונים, טרם עידן המחשבים האישיים.
הייתה אז המצאה כזו של דואר, דוור, מכתב, מעטפה, בול, ואפילו היה מיקוד!
אומנם הטלפון גם היה קיים בסוף שנות השמונים, ובכל זאת אמא שלי ופבלו החליטו ביניהם שהמילה הכתובה תהיה ערוץ התקשורת בין פבלו לביני.
אני הייתי בת חמש וחצי, ולמרות שזה היה טרום כיתה א׳, הודות לאמא שלי כבר ידעתי לקרוא ולכתוב.
יום אחרי הכרזתה של אימי, קיבלתי ממנה מחברת ספירלה בגודל a5 עם דפי שורה כתומים, עפרון ומחק.
ואז הספורים החלו להיכתב…
במכתבים שלי לפבלו היו ספורים והיו גם שאלות של ילדה צעירה ותמימה לאיש שראה את העולם וחווה חיים מלאים ועשירים בתוכן ובתרבות, והיו גם שירים שכתבנו זה לזו.
בגיל שש הוריי הפתיעו אותי יום אחד עם פסנתר. הייתי ממש מופתעת מכיוון שלא ביקשתי פסנתר, ואנשים לא מכניסים בכזו קלות פסנתר לבית שלהם.
נו, אשכנזים. אתם יודעים איך זה…
אז למדתי פסנתר קלאסי, ואחרי ארבע שנים התווסף לו האורגן – וכאן חלה תפנית רצינית בעלילה.
אורי חודורוב, המורה שלי לאורגן חשף אותי למוזיקה קלה, אינטרפרטציה, עיבוד, חשיבה תזמורתית והלחנה.
מכאן הדרך להלחין ולנגן בטקסים בבית הספר הייתה קצרה. (זה הקיו שלכם לגיחוך קל).
בתיכון למדתי במגמת מוזיקה, במסגרתה כתבתי, הלחנתי ותזמרתי לתזמורת הקאמרית.
אחרי התיכון לקחתי שיעורי ליווי ומזיקה קלה בפסנתר אצל ורד שנקר, וכבר בשיעור הראשון ורד עימתה אותי עם יכולות הזימרה שלי, (שאגב לא ידעתי שהן קיימות), אבל היא התעקשה. ואני אומרת ׳התעקשה׳ כי לא ממש מקובל לאמר ׳הכריחה׳.
אז מאותו הרגע שורד התעקשה, השירים זרמו והביאו אותי למגמת כתיבה והלחנת שירים בבית ספר ׳רימון׳.